ממתק לשבת מתוך ספר בני ציון 'קרח'
בראשית דרכו של רבי ירוחם הלוי, משגיחה הרוחני של ישיבת מיר בליטא, שִמֵש רבי ירוחם כמנהל הרוחני בישיבת ראדין, הישיבה של ה"חפץ חיים".
בזמן שהיה בראדין, מפאת גודל קדושתו התחילו להתקבץ סביבו תלמידים, והיו כאלו שלא ראו זאת בעין יפה. וכך, מעניין פשוט זה נוצרה מחלוקת בישיבה.
רבי ירוחם לא ניסה לישר את ההידורים, אלא מיד קם והתפטר מתפקידו, למרות הקושי שבדבר. הוא פשוט עזב את משרתו, כדי לבטל מחלוקת. לאחר זמן מה, התמנה למשגיח הרוחני בישיבת מיר – אותה ישיבה יחידה שנצלה בימי השואה בניסים גלויים.
ראוי לציין, שבזמן מלחמת העולם השניה (לאחר שכבר נפטר ר' ירוחם), ראו מנהיגי הישיבה אותות ומופתים בנס ההצלה של ישיבת מיר. וכל זאת, על ידי רבי ירוחם, שבא בחלום למשגיח הישיבה דאז, רבי יחזקאל לוינשטיין, ואמר לו לאיזה מקום ללכת, והיכן מקום ההצלה.
ואמרו גדולי הדור של אז, שאת הכוח הזה בשמים, לפעול להצלת עולם התורה היחיד שנשאר מגולת אירופה – זכה רבי ירוחם על ידי הוויתור על כבודו, מעמדו ותלמידיו, כדי להרבות שלום, ולקטוע את המחלוקת עם תחילתה.
על אדם כזה אומר שלמה המלך: "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן, וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ".
"פּוֹטֵר מַיִם", כמו "פוטר"(=פתח קטן) בסכר – כך "רֵאשִׁית מָדוֹן". כלומר, די בפתח קטן כדי להצית מדון/אש גדולה של מריבה.
לכן, "וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ" – ברח משם במהירות.
(כמו סכר מים. כל עוד הסכר שלם וללא סדק, המים לא יפרצו החוצה. אולם, אם יפתח אפילו סדק או חור קטן, יטפטפו המים דרכו, ולאט לאט החור יתרחב, ולבסוף ייפרץ כל הסכר, ישטוף ויגרוף אחריו כל מה שבנמצא.
כך הדבר במריבה: כאשר מתחילה מריבה נוצר סדק קטן ביחסים, ומכאן הפה נפתח, השנאה גוברת, ואש גדולה בוערת. על כך מזהיר שלמה המלך: "וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ" – לפני שהריב יפרוץ לממדים עצומים, תעזוב את הזירה ותברח…
(על גודל שכרו של הבולם פיו בשעת המריבה, אמרו חז"ל (סנהדרין): אל תקרא מָדוֹן, אלא מאה דינים. מכאן, שהממלא פיו מים(=שותק) בראשית המריבה, מבטל מעליו *מאה דינים*).
לכן אמרו חז"ל (עוקצין): "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'".
ומצינו, שבברכת הכהנים, לאחר כל הברכות, מסיים הכתוב ב"שלום" – כדי לומר לך שאין הברכות מועילות כלום, אלא אם יש *שלום* ביניהן.
והביא הרה"ק השר שלום מבעלזא רמז על כך שהשלום הוא מקור הברכה, מהכתוב (בראשית מט', כ'): "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶך". *מֵ* אָשֵׁר *שְׁ* מֵנָה *לַ* חְמוֹ *וְ* הוּא – ראשי תיבות *שלום*". כלומר, הרוצה ש"ישמן לחמו"(=תגדל פרנסתו) – ירדוף אחר השלום. (ולכן *שְׁמֵנָה* בגימטריה *פרנסה*).
ידועים דברי חז"ל (ויק"ר ט', טז'): גדול השלום. שבכל המסעות של ישראל במדבר כתוב "ויסעו…ויחנו" – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. כיון שבאו לפני הר סיני, נעשו כולם אגודה אחת, וזהו שכתוב: "וַיִּֽחַן שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל. "ויחנו" לא כתוב, אלא *וַיִּֽחַן* בלשון יחיד – באחדות גמורה, כאיש אחד בלב אחד. ועל ידי כך זכו לקבל את התורה הקדושה.
ולסיום, צריך לזכור היטב, שהגאולה העתידה תבוא בזכות השלום והאחדות בישראל, כפי שכתוב: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ …כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ…וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
הנה, הקב"ה אומר לרחל ש"יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ…וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
אך, מה הכוונה באומרו "כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ"?
על איזו פעולה של רחל יתקיים "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"?
אלא, שהיתה רחל שותקת כאשר שלח לה יעקב מתנות, ולבן אביה לא נתנם לה, אלא היה מעביר ונותן את המתנות ללאה. וכן, כאשר שתקה בליל כלולותיה כשהחליף לבן אביה אותה עם לאה.
וכן, כאשר נתנה את סימנים לאחותה לאה כדי שלא תתבייש. (ולכן זכתה שהאבן שהיתה בחושן של בנימין בְּנָהּ, נקראה יָשְׁפֵה. כלומר יָש פֵה, אבל שותקים).
בזכות כל אלה, בזכות רחל אמנו – שתפסה במידת השתיקה במסירות נפש ממש, ולא השתמשה בקולה, כדי לספר ליעקב על הרמאות של לבן, והיתה מוכנה לוותר על יעקב, שהיה כל כך יקר ללבה, רק כדי לא לבייש את לאה אחותה – על פעולות אלו, אשר מנעו מחלוקות ובזיונות, אומר הקב"ה: "יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ…וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
כיון שלשתיקה כזו יש כח לפרוץ את כל מחיצות הברזל, לפתוח שערי שמים, ולעלות מעלה מעלה עד כסא הכבוד, ולהביא לגאולת ישראל השלימה, במהרה בימינו!
שבת של שלום אחדות וברכה רבה!
