בישראל של 2025, בזמן שמלחמה ארוכה מתישה את החזית ואת העורף, יש משפחות שלא תמצאו בכותרות, אבל בזכותן המדינה מחזיקה מעמד. הן פועלות בצניעות, מעניקות ללא הפסקה, מחנכות לערכים של שירות, נתינה, ואחריות. שלוש משפחות ירושלמיות כאלו נבחרו השנה לפרויקט "משפחות מופת" של מרכז חיבה, שמוקיר משפחות ברוכות ילדים הפועלות ללא הרף למען עם ישראל.
ב־4 ביוני יתקיים בירושלים טקס מרגש שיכלול תעודות הוקרה, מענק כספי, ובעיקר – אמירת תודה פומבית שמגיעה מהלב. רגע לפני – קבלו הצצה לחיים של משפחות שהפכו למגדלור ערכי בימים של חוסר ודאות.
משפחת קרקובר: שירות בלי פשרות, נתינה בלי הפסקה
נחמיה ודורית קרקובר, הורים לעשרה ילדים, חיים בירושלים ופועלים מתוך אמונה עמוקה בשליחות הציבורית. נחמיה שירת מעל 280 ימי מילואים כלוחם בחיל השריון – זאת למרות שקיבל פטור. מבחינתו, כשהמדינה קוראת – הוא מתייצב. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", שלושה מילדיהם כבר גויסו לשירות מילואים, שניים נוספים משרתים כיום בשירות סדיר – האחד ביחידת מטכ"ל היוקרתית, והאחר בצנחנים. גם החתן במשפחה נקרא לדגל ומשרת כעת.
משפחת קרקובר לא רואה בשירות מטלה – אלא דרך חיים. "כשיש ערכים ברורים בבית, ההתייצבות היא טבעית. לא שואלים אם צריך – פשוט עושים", מספרים בני המשפחה. המסירות של הקרקוברים מחלחלת גם לדור הצעיר, אשר רואה במעורבות, ביוזמה ובאהבת הארץ – דרך חיים יומיומית.
משפחת בכר מהר חברון: אהבת ישראל בשטח – בכל הזירות
חגי ודבורה בכר, הורים ל־14 ילדים (!), חיים בהר חברון ומנהלים בית שנשען על חסד, אחריות ציבורית ואהבת ישראל. חגי, איש רב פעלים, משרת במילואים במסגרת הרבנות הצבאית, ונטל חלק באחת המשימות הקשות ביותר: זיהוי חללי צה"ל במלחמה הנוכחית. המשפחה רגילה לפעול – לא רק כשהתותחים רועמים, אלא גם בשגרה: חמישה מילדיהם גויסו לשירות מילואים, ואחד נוסף משרת בצה"ל.
בקהילה המקומית בהר חברון וביישובים הסמוכים – כולם יודעים: כשיש בעיה, פונים למשפחת בכר. היא תמיד שם – לסייע, לחזק, להכיל. "לגדל 14 ילדים זו זכות, אבל גם אחריות. האחריות הזו לא נגמרת בדלת – היא נמשכת עד לחזית", אומרים ההורים. במשפחת בכר מאמינים שהעורף האזרחי חייב להיות חזק, אחראי, ואכפתי – בדיוק כמו החזית.
משפחת ניימן: אור מתוך כאב – ממשיכים ללכת בשביל אביעד
אליקים ונעמה ניימן הם הורים ל־12 ילדים. ביתם מלא שמחת חיים, ציונות ואהבת הארץ – גם אחרי שנפלו לתוכו ענני כאב. בנם, אביעד ניימן הי"ד, בן 31 במותו, היה אחד הלוחמים שהתייצבו מיד עם פרוץ המלחמה. ביום הראשון של המלחמה, 7 באוקטובר, הוא עזב הכול ויצא לשירות מילואים. בערב חג שמחת תורה תשפ"ה, נפל בקרב עיקש בדרום לבנון.
אביעד לא היה "עוד חייל". הוא היה סמל למסירות, אחריות וענווה. משפחתו מספרת שהיה תמיד הראשון להתנדב, הראשון להתייצב, הראשון לחבק את מי שצריך. למרות השבר הנורא – הרוח שלו לא נעלמה. אחיו איתיאל משרת במילואים במחנה שורה מתחילת הלחימה, אח נוסף – ידידיה – משמש כחבר בכיתת כוננות ביישוב, והחתן הראל – לוחם פעיל בחטיבת כפיר, בעזה.
"אביעד לא הלך – הוא ממשיך לפעול בכל אחד מהילדים שלנו. הרוח שלו היא חלק מאיתנו." לצד השכול, משפחת ניימן בחרה לא לקפוא – אלא להמשיך לפעול מתוך אמונה שהאור של אביעד ימשיך להאיר דרכם.
זהו העורף שמחזיק את החזית
יו"ר מרכז חיבה, אליהו גבאי, מסביר: "משפחות קרקובר, בכר וניימן מוכיחות שאין גבול למה שאפשר לעשות כשפועלים מתוך שליחות. הן לא מבקשות הכרה – אבל בזכות המיזם הן מקבלות את המעט שמגיע להן: תודה גדולה. ביום רביעי, 4 ביוני – נעמוד כולנו בירושלים ונאמר: זהו העורף שמחזיק את החזית. זו המדינה שאנחנו מאמינים בה."
באותה ירושלים ממש, נרשמה דרמה נוספת השבוע: נעדר בסיכון אותר כשהוא מעורפל הכרה בוואדי בירושלים – תזכורת נוספת לחשיבות הערבות ההדדית והחוסן העירוני.
והמדינה? גם היא נרתמת. כבר בעוד 11 ימים, הביטוח הלאומי יפקיד באופן אוטומטי כ־4,000 ש"ח לעשרות אלפי אזרחים – צעד קטן שעשוי לחזק משפחות בתקופה של אי ודאות.
