לרגל יום המורה שחל היום, רציתי לספר על שתי נשים מופלאות שחברות בסגל ההוראה של המכינה הירושלמית, מבית טנא ירושלמי, שנים רבות.
תמי מולד-חיו, עיתונאית, מורה ומרצה, חוקרת ופצצת אנרגיה, כריזמה וידע. תמי, מורה במכינה לכלכלה, מדיניות ואקטואליה כבר 8 שנים. דרכה אנו פותחים עולמות למונחים כגון כוחות שוק, רגולציה, מוניטריזציה ולדרך בה המדינה עובדת (או לא). היא לא עושה לנו הנחות. היא לא מהאו"ם. היא אומרת את דעתה ומבססת אותה תוך הצגת סיפור מורכב, מרובה עובדות ומרתק. היא מעצבנת, ומעוררת השראה.
למרות פער הגילאים הניכר והגדל, תמי תמיד תהיה המורה אתה השיעור הוא הכי סוער ומלא אנרגיה. שנים אחרי תמי עוד מקבלתהודעות עם שאלות והתייעצויות מבוגרים לגבי נושאי השיעור ועונה בסבלנות וחכמה.
מיכל אסא-ענבר, דר' לסוציולוגיה, מרצה וחוקרת. מיכל מלמדת במכינה מגדר כבר 6 שנים. בשיעוריה אנחנו נחשפים למורכבות של מבני כח חברתיים, למה זה בכלל פמיניזם ולאיך הבניות חברתיות מסלילות וממגדרות אותנו. למרות הדוקטור ולמרות שיש לה ילדה בגיל של המכינאים, מיכל מעבירה את מרבית השיעורים כשהיא יושבת על הרצפה, מנהלת שיחות בגובה העיניים, סוטה מהתכנון לשיחות צדדיות ואסוציאציות שעולות בראשנו. היא תמיד בדיון פנימי וחיצוני על איך נכון ומה נכון ללמד בתחום המורכב והרגשי הזה של מגדר. היא חודרת מתחת לעצמותינו, מערערת דעות קדומות, מדגישה מורכבויות ושואלת שאלות זהות שעלינו להתמודד איתן.
מיכל ותמי, תודה על היותכן חלק מהמכינה והעמותה, על ההוראה מתוך תחושת שליחות, מחויבות ואהבה. תודה על כך שאתן לא רק מורות אלא שותפות. ועל שנים של ידע ושיעורים מרתקים.
ותודה לכלל המורים בישראל, האנשים היקרים שאמונים על מסלול ההצלחה של כל אחד ואחת מאיתנו בשלבים שונים בחיים, על למידה תמידית והעברת הידע לנו ולילדינו, על הקניית ערכים וחינוך ועל כך שניכר לעין שעבודתכם מתבצעת בראש ובראשונה מעומקי הלב, מה שלטעמי חלק חשוב בתכלית העבודה, להתבשם מפירות ההצלחה.
אוהבים אתכן.
הטור נכתב על ידי בן כנס, ראש המכינה הירושלמית.
